מדוע אנחנו משמינים

אנחנו חיים בעולם מעוות, עולם שבו שכחנו את חכמת מאות הדורות שבאו לפנינו - מידע שהיה עובר מאם לבת, מאב לבן. אנחנו חיים בעולם בו אף אחד לא יודע מה בריא יותר, עולם בו אנו נשענים על רופאים, דיאטנים, והממשלה שתאמר לנו מה בריא, עולם בו אנו כבר לא יודעים מה נחשבת דיאטה נכונה לבני האדם. האם זו דיאטה טיבעונית? 30 בננות ביום? לספור קלוריות? האם צריך לגוון ולאכול מעט מכל דבר - רק לא להגזים עם כל דבר. "גם דלק טילים יהיה בסדר כל עוד תאכל אותו במידה".
לאן נעלמה הדרך המסורתית?
בדור אחד או שתיים (משנות השבעים) הפכנו בעולם המערבי את תופעת ההשמנה למגיפה, כולנו שמנים יותר, זה כבר נראה כנורמה. "מה זאת אומרת? תמיד היו אנשים שמנים סביבנו, לא?", לא בדיוק.
אומנם השמנה היתה תמיד חלק מה"נוף", אך לעולם זה לא התקרב לאחוז האנשים השמנים בזמנינו אנו. אנו יכולים להרחיב במשך שעות על ההשלכות של תהליך ההשמנה - מחוסר נוחות לעומס על המפרקים, ממחלות לב לסכרת, מחוסר ביטחון עצמי לפגיעה ביכולת האתלטית, מחוסר שילוב חברתי ודימוי עצמי נמוך לפגיעה בכושר העבודה, מתחלואה ועד למוות מוקדם... אבל אנחנו נתמקד כרגע בעיקר בגורם ל"מגיפה" זו.
אחד האספקטים שההשמנה משפיעה עלינו (גם לרזים מביננו), הוא העומס הכלכלי שהיא מפילה על מערך הבריאות בארץ ובעולם בכלל. כולנו בסופו של דבר מוציאים מכספינו על מערכת הבריאות מליוני שקלים (או דולרים כאן בארה"ב), טיפול בחולים שסובלים ממחלות שקשורות להשמנה ממשיך להעמיס על המדינה ומשלמי המיסים. השמנה הולכת יד ביד עם רוב תחלואות העולם המערבי והיא רק בסימן עלייה - וזה משפיע עלי, עליך ועל כל אחד מאיתנו.
אם רק נוכל להגיע לשורש הבעיה, ולהבין מה גורם לנו להשמין אולי נוכל גם להגיע למקור התסמונת המטבולית ולמכלול המחלות שמלווים אותה - שתי צדדים לאותו המטבע שקשורים בהדיקות אחד לשני.

השמנה וצריכת קלוריות בארה"ב 1961-2009

* אגב, רמז - רוב מחלות העולם המערבי בסימן עליה ובחפיפה עם העלייה באחוזי ההשמנה, אבל שום דבר לא יכול להיות יותר חופף מסכרת (בעיקר סוג 2) עם העלייה באחוזי ההשמנה, אחוז האוכלוסיה שחולים בסכרת עולה כמעט בחפיפה מושלמת עם העלייה בהשמנה.

מספר האנשים במיליונים שאובחנו עם סכרת בארה"ב 1980-2007

אז מה לעזאזל גורם לנו להשמין?!

אם אנחנו מביטים על הגרף העליון (השמנה), התשובה הראשונית והכל כך פשוטה שבנויה אצל כל אחד מאיתנו בראש, זה שאנחנו פשוט אוכלים יותר מדי. אנחנו מכניסים יותר מדי קלוריות לגופינו ואי לכך אנחנו משמינים!
אם רק נאכל פחות ו/או נעסוק ביותר פעילות ספורטיבית (נשרוף קלוריות) נהפוך את התהליך והבעיה תיפתר. הרי אפשר לראות בבירור כיצד אחוזי ההשמנה עולים בהתאם לכמות הקלוריות שנצרכת לאדם בארה"ב.
אבל אני אומר - לא כל כך מהר...
אנחנו לא נמצאים פה על איזה בלוג של של נערה בגיל העשרה שלא מבינה למה ההורים מציקים לה. כמו שהכותרת של הבלוג שלי מצביעה - "...לחשוב כמו מדען", אנחנו רוצים להעמיק לענייני הדברים.
והרי ברור שאנחנו אוכלים יותר מדי, אבל דבר אחד פשוט שהגרף אינו עונה עליו הוא למה? למה אנחנו אוכלים יותר? שוב, למה אנחנו אוכלים יותר קלוריות ממה שהיינו אוכלים פעם? מה גורם לנו מבחינה פיזית ביולוגית לרצות לאכול יותר ממה שאנו צריכים? חזרה לאותה השאלה - מה גורם לנו להשמין???
אם הדעה הרווחת, של הפרשי קלוריות (קלוריות IN מול קלוריות OUT), הייתה נכונה, הרי כולנו היינו מרזים בלי בעיה, פשוט תאכל פחות ותרשם לאיזה מכון כושר יא פדלאה.

אבל אם משהו אחד שההיסטוריה מלמדת אותנו זה שדיאטה זו פשוט לא עובדת.
נכון, אנחנו יכולים להרעיב את עצמנו, לאכול פחות, להוציא יותר אנרגייה ולהוריד מספר קילוגרמים אבל בסוף הקילוגרמים האלו תמיד חוזרים, לרוב אפילו יותר מהמשקל שבו התחלנו את הדיאטה. תשאלו כל אישה שעברה את גיל 35 ומנסה להוריד משקל והיא תסכים עם עובדה זו.
זה לא כיף או בכלל אפשרי להיות רעב כל הזמן, בסוף הגוף וטבע האדם ינצח - הגוף ירצה לצרוך את הקלוריות שחסרות לו איכשהו. אם ממש יש לך כח רצון עצום ותחזיק מעמד במצב של הרעבה מתמדת, הגוף יעשה את הדבר הבא - הוא יוריד את הקצב המטבולי בכדי להשוות לכמות האנרגייה שנצרכת מהדיאטה.
וזו הסיבה שאנשים שמרעיבים את עצמם (כל דיאטות ה 1,200 קלוריות ביום) יהיו עייפים כל הזמן, עצבניים כל הזמן, יפנטזו על אוכל כל הזמן ובסוף ישברו ויעלו חזרה את המשקל שהם הורידו.
חייב להיות משהו אחר שגורם לנו להשמין. משהו שדוחף אותנו לרצות לאכול יותר ממה שאנו מוציאים.
השאלה הנכונה שאנחנו צריכים לשאול את עצמינו אם כך היא זו -

 מה גורם בגוף האדם להכניס אנרגייה לתאים השומניים?

אתם רואים את ההבדל? השאלה הפשוטה שכולנו כתלמידי בלוג זה רוצים לשאול, בעצם מה גורם לתאי השומן "לתפוח"?
והנה התשובה.
כאן נצטרך להיכנס למעט ביוכימיה, אני אנסה לעשות את זה כמה שפחות כואב, אבל בשביל להבין את מקור ההשמנה עלינו להבין כיצד פועל גופינו.

איחסון חומצות שומן כטריגליצרידים בתא השומני

אז כמו שאנחנו רואים בתרשים למעלה (ממליץ להגדיל), חומצות שומן שזורמות בדמינו יכולות להכנס לתא השומני. חומצות שומן אלו יכולות להכנס כי הן פשוט מבנה כימי קטן מספיק בכדי לעבור דרך ממברנת התא. כאשר חומצות השומן נמצאות בתוך התא, הן יכולות להאגר כטריגליצרידים או לצאת מהתא חזרה למחזור הדם (בתקווה להכנס לתאי השרירים ולהשרף כאנרגייה). שוב, הן יכולות "לברוח" מהתא השומני רק במבנה הכימי המקורי שלהן (חומצות שומן "חופשיות"), וזה פשוט בגלל שהמבנה שלהן מספיק קטן בכדי לצאת דרך הממברנה.
כאשר שלוש חומצות שומן נכנסות לתא, ואז מתאחדות ביחד עם גליצרול בתוך תא השומן, נוצר מבנה גדול יותר - טריגליצריד. מבנה זה פשוט גדול מדי מכדי לצאת מהתא ולעבור דרך הממברנה. כך אנחנו מאחסנים שומנים בתאים, וככל שגודלת כמות הטריגליצרידים בתא, ככה הוא "יתפח" יותר.
ההורמון שיעודד את חומצות השומן להיכנס לתא ואז גם לצעד הבא בתהליך - איחוד שלושה מהן עם גליצרול כצורת איחסון של טריגליצרידים הוא ההורמון אינסולין.
יש דברים ששווה לחזור עליהם מספר פעמים:

שריפת שומנים לא תתבצע בנוכחותו של אינסולין.

זה מה שגורם לתאים השומניים שלנו "לתפוח".
ושוב, זו עובדה מדעית, לא דעתי האישית. וככל שאנחנו נהיה פחות רגישים לאינסולין, כמות ההורמון תהיה גבוהה יותר ולאורך שעות וימים לאחר הארוחה האחרונה שלנו.
עכשיו בו ניקח את זה צעד אחד קדימה ונשאל את עצמנו כיצד הדיאטה שלנו משפיעה על אינסולין?
אינסולין יעלה בדם לאחר צריכה של סוכרים ופחמימות. ככל שהפחמימה תעלה את רמת הגלוקוזה יותר (סוכר הדם), ככה הלבלב יצטרך לייצר יותר אינסולין. בנוסף, אנשים שרגישים יותר לפחמימות, יקראו לתגובה "אלימה" וגבוהה יותר של אינסולין, אפילו לכמות קטנה מאוד של פחמימות.
אנשים שפחות רגישים לפחמימות, יפרישו כמות קטנה יותר של אינסולין מהלבלב ואם הם יותר רגישים להורמון זה, ההורמון ירד מהר יותר לאחר הארוחה וכך תתאפשר שריפת שומנים בשעות שאחרי.
ככה אנשים רזים נשארים רזים.
אנשים שמנים יהיו פחות רגישים לאינסולין, יסתובבו רוב היום עם רמות אינסולין גבוהות, מצב שיעודד איחסון אנרגייה (חומצות שומן) בתאים השומניים ללא אפשרות לפרקן. אנרגייה זו "נעלמת" לתאים השומניים בעוד הרקמות הרזות (שרירים, איברים פנימיים) ירעבו. וזו הסיבה שהם יהיו רעבים יותר וירצו לאכול יותר מאנשים רזים.
עכשיו אנחנו מבינים את הגרף למעלה ובעצם למה כמות צריכת הקלוריות לאדם גדלה עם אחוזי ההשמנה - הגורם הוא בעצם הפוך - אתה אוכל יותר כי אתה משמין, לא משמין כי אתה אוכל יותר מדי.

* הערה - ישנם אנשים שמנים שאוכלים הרבה פחות מאנשים רזים אבל לא מצליחים להרזות גם על דיאטה דלת קלוריות. כולנו מכירים אדם שמן שמצביע על חברו ואומר "אני לא מבין איך X (השלם את השם של חברך הרזה), אוכל כל כך הרבה ונשאר ככה..."
מה שמסביר למה התאוריה של קלוריות IN מול קלוריות OUT היא שטות. הבעייה שלהם שהם אוכלים את האוכל הלא נכון ולוקחים דוגמאות מאנשים שרגישים לאינסולין.

אנשים שמנים או עם נטייה להשמנה יהיו לא רגישים לאינסולין, ברור? הם יצטרכו להתרחק ממאכלים שיעלו את רמת הסוכר בדם ויגרמו לעלייה חדה של אינסולין: לחם (מלא או לבן), מאפים שעשויים מקמח חיטה, ספגטי, אורז, תפוחי אדמה, עוגיות ועוגות, לפות, קוסקוס וכדומה.

אז מה קרה בשנות השיבעים? הרי מאכלים אלו היו בדיאטה שלנו עוד מלפני שמגיפת ההשמנה החלה.
כמו שהגרף למעלה מראה, בדיוק בנקודה זו בזמן, זה הפך להיות רישמי - שומן רווי הוא המקור להתקפי הלב, מסקנה שהתבססה על מדע גרוע - שומן בדיאטה גורם למחלות לב (פוסט שלם ביום אחר). ובהתאם להמלצות, הפכנו להיות אזרחים ממושמעים והורדנו את צריכת השומנים הרוויים בצורה משמעותית, חס וחלילה שלא נקבל התקף לב. הבעיה היא, אם אתה מוריד את קלוריות השומנים בדיאטה, משהו אחר חייב לעלות - וכמעט תמיד זה יהיה פחמימות. עצה זו אינה עובדת להרבה אנשים ואנו ממשיכים להכריח אותה על אנשים שסובלים מהשמנה.
מאז שנות השיבעים, ההשמנה בעלייה והתקפי הלב בחפיפה מרקיעים שחקים, אבסורד.
רוב התשתית של מערך האוכל היום סובב אחר אותם המאכלים שגורמים לנו להשמין - הכל זה דל שומן, רווי בסוכר. הפכנו להיות מכורים למאכלים אלו (יכולים לראות עולם ללא הקוסקוס של אמא???) ואנחנו אפילו לא יודעים איך לאכול בלי הבסיס שעליה בנויה הדיאטה שלנו יותר.
אנחנו בהכחשה, ולא רוצים להאמין שהאורז של סבתא, ביחד עם הקולה שאחרי (עוד נגיע לסוכר, אל דאגה), או הפתיתים של אמא הם הגורמים להשמנתינו או אפילו הופכים אותנו לחולים.
או זה או שאנחנו פשוט אוהבים את המאכלים הללו כל כך, שפשוט קשה לנו להיפרד מהם.

משנות השיבעים הפכו הפחמימות לבסיס דיאטה "בריאה"

עד כמה מעוות העולם?

 אדם שמן יפנה לביוכימאי וישאל אותו "למה התאים השומניים משמינים?" יענה לו המדען "אה פשוט, רמות גבוהות של אינסולין (שמושפע כמעט בלעדית מפחמימות בדיאטה) יעודדו הכנסת אנרגייה לתאים השומניים ולהשמנתם"

אדם שמן יפנה לרופא המשפחה שלו וישאל "למה אני משמין?" יענה לו הרופא " אה פשוט, אתה אוכל יותר מדי ולא מתעמל מספיק (יא עצלן שמן), תרשם לחדר כושר ותסתום את הפה"

אדם שמן יפנה לדיאטנית וישאל אותה "למה אני משמין?" היא תענה לו "אה פשוט, בגלל שאתה אוכל יותר מדי בשר אדום וביצים עם שומן רווי וערך קלורי גבוה, תאכל דיאטה בריאה יותר שמבוססת על דגנים מלאים, ירקות ופירות"

עד לפני כמה דורות, כל אמא ידעה בדיוק מה עושה אותנו שמנים, תשאלו את סבתא ואולי היא אפילו זוכרת מה אמא שלה הייתה אומרת לה, הן היו קוראות להן "הפחמימות המשמינות".
"אביב, אתה מעלה משקל, תפסיק לאכול את כל הלחם הזה וכל תפוחי האדמה הללו".
הן לא היו אומרות:
"אביב, אתה מעלה משקל, תפסיק לאכול שומן, תספור קלוריות, תאכל דגנים מלאים לארוחת בוקר ותרוץ שעתיים כל יום"

לאן נעלמה חכמה זו?