תנגודת אינסולין והדרך המתוקה לסוכרת

 בנחל דן

כצייד/דייג קטן, אני זוכר כילד, באחד מסופי השבוע בארץ, נסענו אני ואחי עם הוריי לדייג בנחל דן שבצפון. השתכנו במעיין ברוך, קיבוץ בקרבה לנחל האהוב עלי. אחד הדברים שאני זוכר עד היום היה הריח החזק של הרפת ושל הלולים מהקיבוץ. אולי ישמע מוזר, אבל אני אישית אהבתי את הריח הזה.

אני זוכר שברגע שהגענו, זה היה כמו לחטוף סטירה מצלצלת. אי אפשר היה להתעלם מהריח. עם שהותינו, וככל שהזמן עבר, זה היה נראה כאילו הריח פוחת, עד שמגיע הרגע שאתה אפילו שוכח שזה שם. ביום האחרון אף אחד לא חשב על הריח וזה היה נראה שכולנו התרגלנו אליו פשוט.

למה זה קורה? הרי הפרות והעופות לא יצאו לטיול במשך הסופ"ש, סביר להניח שהריח תמיד היה באויר.

מה שקורה, זה דבר שכולנו מכירים מהרבה מצבים בחיי היום יום. כאשר הקולטנים של התאים השונים בגוף, מגורים כרונית ע"י גורם חיצוני כלשהו - הם נהיים פחות ופחות רגישים לאותו הגורם. בדוגמה שלי למעלה, קולטני הריח נהיו פחות רגישים לריחות הלולים והרפת. זה לא שהריח נעלם או הלולים והרפתות נסגרו, אנחנו פשוט נהיינו פחות ופחות רגישים לריח החזק, שתמיד היה באויר.

דוגמה נוספת שכולנו מכירים: 

אתה יושב בחדר ומחליט להקשיב למוזיקה האהובה עליך. אתה מקשיב במשך שעות למערכת המתקדמת שלך, עם הזמן, אתה מעלה את הווליום לרמות גבוהות יותר ויותר בכדי להנות מהצלילים השונים. אחרי שעתיים, זה נראה כאילו המוזיקה נהיית פחות ופחות רועשת (כמו במועדון). עכשיו כבר קשה לך לשמוע לצלילים העדינים של המוזיקה.

אם לפני מספר שעות יכולת לשמוע את קולה של סיכה שנופלת לריצפה, עכשיו גם סקאד עיראקי שייפול אצל השכן בקושי יזיז לך. הפגיעה בשמיעה תורגש ישירות אחרי הפסקת המוזיקה, כאשר יהיה לך קשה לשמוע אנשים מדברים סביבך.

כבני אדם יש לנו קולטנים שונים שנמצאים בגופינו בשביל למסור מסרים שונים למוח ולתוך מערכת התא בכדי להפעילם בהתאם. בדוגמאות למעלה, קולטני החישה של הריח ושל השמיעה מגורים ע"י גורם חיצוני.

קולטנים כאלו נמצאים גם על תאים שונים בתוך הגוף, כאשר הגורם להפעלתם יהיה בדרך כלל פנימי - למשל ע"י הורמונים שונים (קולטנים אנדוקריניים). במצב תקין, כאשר אנחנו רגישים להורמונים השונים בגוף, התאים יקשיבו והמסר יהיה חזק יותר אפילו אם כמות ההורמון תהיה נמוכה.

קולה של אותה סיכה שנפלה על הריצפה, יהיה חזק וברור יותר, אם היא תיפול אחרי שעה של יוגה בחדר שקט...

כאשר אנחנו מפציצים את הקולטנים השונים במסר כרוני חזק מאוד, אנחנו מורידים עם הזמן את יכולת ההקשבה של התא, או אם תרצו, התאים יהיו פחות רגישים למסר.

כיצד זה קשור לתנגודת אינסולין ולסוכרת סוג 2, או בכלל לתסמונת המטבולית?

ובכן, מי שקרא את הפוסטים הקודמים, מבין שעל גבי התאים השונים בגוף ישנם קולטנים  שתפקידם להקשיב להורמון אינסולין. אילו הם קולטני אינסולין (insulin receptors תמונה מצד ימין). כהורמון אנאבולי (למטרות בנייה) שהגוף מייצר לבדו בתיאום ישיר להרכב הארוחה, תפקידו של אינסולין יהיה להכניס אנרגייה (חומצות שומן, גלוקוז) וחומרי בנייה (חומצות אמינו) אל התאים. אולם בכדי שהמסר יהיה צלול וברור, קולטני האינסולין יצטרכו להיות רגישים להורמון.

מהאנלוגיות שהזכרתי למעלה, אפשר להתחיל לקבל תמונה של מה קורה בגופינו כאשר אנו מבססים את הדיאטה שלנו על פחמימות שהופכות לסוכרים בדם במשך כל חיינו.

בדיוק כמו שהמוזיקה בדוגמה מעל, אינה מזיקה לזמן קצר ו/או בווליום נמוך, ברמות גבוהות וכרוניות היא יכולה לגרום לירידה ביכולת השמיעה ואף לחרשות. כך גם דיאטה שמבוססת על פחמימות, בכמויות גדולות וכרוניות יגרמו לנזק רב, בניגוד לאכילתן במצבים מקריים ובכמויות ממש נמוכות כמו בזמן התפתחותינו כציידים ולקטים.

אם במשך חייכם, נמנעתם מהשומן ה"מזיק", אכלתם דגנים/עוגה/מאפה לבוקר, ספגטי לארוחת צהריים, נשנשתם על חטיפי "בריאות" בין לבין, סנדויצץ' "בריא" מחיטה מלאה בערב, וסיימתם עם קצת פירות לקראת השינה, אתם תהיו כרונית ברמת אינסולין גבוהה במשך כל היום, כל יום!

בוקר - בום! אינסולין. צהריים - בום! אינסולין. ערב - בום! אינסולין. ככה במשך שנים. ולא מדובר ברמה נמוכה של אינסולין שעולה מאכילת חלבונים, אלא רמה אלימה וגבוהה מאוד (שרק תגדל ככל שהרגישות תרד), בכדי להתמודד עם המצב הקטסטרופי של רמות סוכר גבוהות.

אינסולין הוא ההורמון היחיד שמסוגל להתמודד עם המצב, לא בגלל שהוא נועד לשלוט על רמות נורמליות של גלוקוז, כמו שרבים חושבים, אלא בגלל שהוא ההורמון היחיד שיכול לגרום לגלוקוז להכנס לתאים השונים (בעיקר בכבד ובשרירים). תמיד זכרו, שרמה כרונית גבוהה של סוכר בדם היא הרסנית! תשאלו כל חולה סוכרת, אני לא ארחיב בנושא כרגע.

לאחר שנים ולפעמים עשורים של צריכה כרונית של פחמימות, אנחנו מפציצים את קולטני האינסולין שוב ושוב ושוב. נוסיף לכך צריכה גבוהה של סוכר שנשלח ישירות לכבד, ואנחנו מתחילים להבין למה הקולטנים בתאים השונים (כבד ושרירים בעיקר), נהיים "חרשים" למסר של אינסולין.

וכך עם הזמן, ככל שהקולטנים יהיו פחות רגישים למסר של אינסולין, תגיע הנקודה בה התאים יהיו חרשים למסר, רמות הגלוקוז (סוכר הדם), יהיו גבוהות מהמשך אכילת הפחמימות אבל בלי היכולת להיכנס לכבד או לשרירים ורמות הסוכר בדם עולות מעלה ומעלה, וככה אתה הופך לחולה סוכרת.

אני רוצה לחזור לדוגמאות המקוריות שלי.

כמה חודשים אחרי הטיול לצפון, שוב נסענו למעיין ברוך, עם הגעתינו, הריח סטר לנו עם כל כוחו שוב. מה שבטוח, הוא לא הלך לשום מקום, פשוט חזרנו עם חוש ריח רגיש לריחות הקיבוץ.

אם נצא לרגע מהחדר הרועש או נסגור את המערכת, ככל שיעבור הזמן, אנחנו שוב נשמע לצלילים העדינים ביותר.

הדבר האחרון שנרצה להגיד למישהו בחדר רועש סגור, יהיה להגביה בכדי לשמוע את המוזיקה. אולי תחילה הוא ישמע את המוזיקה הרועשת יותר, אבל בסופו של דבר שמיעתו תרד ברגישותה אף יותר, וכך נהפוך אותו לחרש.

בכדי להיות "קשובים" יותר למסרים הסביבתיים, אנחנו נרצה להפחית או לפעמים אף להוריד את הגורמים המשפיעים על הקולטנים לגמרי.

ככה זה בדיוק עם חולי סוכרת (בעיקר סוג 2). בכדי לעזור לאנשים הללו אנחנו רוצים להקל עליהם. אנחנו רוצים להוריד את הגורם למצבם המטבולי העגום לאפס.

חולי סוכרת סוג 2 וכן גם טרום סוכרת, סובלים מחוסר רגישות לאינסולין (תנגודת אינסולין). הדרך הטובה ביותר להתמודד עם המחלה, תהיה הורדת האינסולין למינימום.

 לא על ידי המשך אכילת פחמימות, והזרקת אינסולין בכדי "להפציץ" את התאים במסר גבוה יותר!

לחולי סוכרת סוג 2, יש מספיק אינסולין, מעל ומעבר, הבעיה היא מסרו של ההורמון כבר לא עושה את עבודתו.

העובדה שאמורה להאיר לכם את המנורה בקופסת השומן שנמצאת על כתפיכם (במילים אחרות מוחיכם), ותראה לכם את הדרך הנכונה להפחתת הגורם החיצוני, ואי לכך הורדת אינסולין למינימום, שיפור כל סממני המחלה ואף לחלק מהחולים, ריפויה, היא זו:

מתוך שלושת אבות המזון:

שומן לא יעלה אינסולין כלל.

חלבונים יעלו ברמה נמוכה.

פחמימות יעלו אינסולין לרמות הגבוהות ביותר (ככל שהן יהיו "פשוטות" יותר כך הן יעלו אינסולין גבוה יותר).

המסר העכשוי של עולם הרפואה והתזונה הוא שגוי! להגיד לחולה סוכרת להמנע משומן מהחי, לאכול יותר פחמימות בריאות ו"מלאות", לספור גרמים של פחמימות ו"לכסות" בהזרקת אינסולין זה פשוט מגוחך!

ארוחת בוקר "בריאה" לחולי סוכרת, רק לא לשכוח אינסולין...

אני לא חולה סוכרת, אבל עם קריאה מעמיקה בנושא, מבסס את תזונתי היום בעיקר על שומנים מהחי, מעט חלבונים ומינימום פחמימות. אני פשוט מבין שכל הסימנים והחצים בספרות והמדע בביוכימיה, מצביעים על כך כדרך הנכונה והבריאה ביותר לאכול. ציידים ולקטים...

במיוחד בשבילכם, ובשביל להמחיש על מה אני מבסס את הדיאטה שלי, אני מצרף תמונה של ארוחת ערב שהכנתי לפני מספר לילות. כבש עם כל השומן שמתלווה לבשר, בגריל, עם שום, רוזמרין ותבלינים, מלח הימלייה ופטריות. שום חלק מהשומן והמיצים אינו מבוזבז (המון מינרלים חיוניים מאוד). חמאה לפי הטעם כמובן. אכלתי שלוש חתיכות והייתי שבע עד לערב למחרת...

עלה פטרוזיליה צד שמאל למעלה - רואה אמא, אני אוכל ירקות!

אני משאיר אתכם עם אחד מהסרטונים הקצרים והאהובים עלי של דר' פיטר עטייה, שבכחמש דקות מסביר במילים פשוטות על תגובת אינסולין. ממליץ לכולם לצפות. אולי אפילו מספר פעמים: