סגירת מעגל והגשמת חלום - הקאמבק למירוצים

מקום שני כללי באחת מסדרות המירוצים המקומית 

לפני כשנתיים כתבתי את הפוסט הזה שהתמקד ביכולת הגופנית שלי שחזרה לקדמותה כשם שהייתה לפני שהפסקתי להתחרות, וכיצד מבחינתי זו היתה סגירת מעגל.

להזכירכם, כפי שכתבתי דאז "הסיבה המקורית שנכנסתי לעולם התזונה והבריאות נבעה מהרצון שלי להתחזק ובעת ובעונה אחת לרדת במשקל בכדי לשפר את ביצועיי במרוצי אופניים".
זו גם היתה הסיבה העיקרית לפתיחת הבלוג כמובן.
בין השאר תמיד רציתי להעלות על כתב פוסטים אישיים שמתארים את המירוצים האחרונים בהם השתתפתי.

לא אשקר, הרצון מאז ומתמיד היה לעבור את קו הסיום ראשון, כמו חלומו של כל רוכב אופניים תחרותי אחר, בין אם הוא מודה בכך או לא. אבל ככל שהזמן עבר זה נראה יותר ויותר כחלום רחוק.

בתחילת דרכי ב-2010 (שנה לפני שגיליתי את הפליאו/תזונה קטוגנית), ניצחתי בשני מרוצים בקטגוריית המתחילים. מאז שהתקדמתי לקטגוריה הבאה, הכי קרוב שהגעתי לנצחון היה זכייה במקום שני במרוץ מקומי ב-Floyd Bennett Field.

עם פתיחת הבלוג ב-2012 פרשתי ממרוצי האופניים (הסבר מעמיק לסיבה בפוסט שהזכרתי מעל - בעיקר בשל הפסקת האימונים המסודרים, עליה במשקל וטעויות תזונתיות בתחילת דרכי בתזונה פליאוליטית עם פחממות) וחיי קיבלו תפנית אחרת.

מאז 2012 לא היתה לי מוטיבציה "לסבול" שוב בנסיון לחזור ולהתחרות בכל הרוכבים המקומיים שמבלים שעות מזמנם באימונים מסודרים. וחוסר הידיעה אם אוכל להיות תחרותי שברה אותי בכלל עוד לפני שחשבתי לנסות.

לאחר שנה מאז שגיליתי שהיכולת שלי חזרה לקדמותה (מימי התחרויות), ב2017 ולראשונה מזה חמש שנים, החלטתי להתחרות שוב באותה הקטוגריה אותה עזבתי. נרשמתי לשני מרוצים רק בכדי "להרגיש את השטח". בלי שאיפות משוגעות - פשוט לסיים את המרוץ בקצב של שאר הרוכבים.

לקראת סוף 2017 המוטיבציה חזרה לה לאיטה, רכשתי אופני מרוץ חדשים בחורף, והחלטתי סופית שב2018 אחזור להתחרות שוב.

הפעם - בלי קבוצה, בלי תוכנית אימונים מתוקתקת ומתישה, בלי שאיפות משוגעות ובלי לחץ - יותר מהכל בשביל להנות מהחוויה, מהחברה ועל הדרך להכנס לכושר.

עם בוא האביב, האימונים הפכו ממוקדים יותר ונרשמתי כמעט לכל מרוץ מקומי (אגב, זו הסיבה העיקרית שהפעילות בבלוג ירדה לאפס - במשרה מלאה, אימונים, מרוצים על בסיס שבועי, קבוצת פייסבוק שרק ממשיכה לגדול וכמובן חיי הפרטיים - היה לי קשה לחזור לכתוב).

עונת המירוצים החלה בחודש מרץ, ועם כל מרוץ הבנתי שלא תהיה לי בעיה לעמוד בקצב שאר הרוכבים ואפילו להיות אגרסיבי ולתקוף. אך עם כל נסיון תקיפה שכשל, זה היה נראה פחות ופחות מציאותי שאוכל באמת לעבור את קו הסיום במקום הראשון, בטח ובטח לא ב"תקיפות סולו" - הדרך הקשה והקוסמת ביותר לדעתי לנצח מרוצי אופני כביש (לתקוף את הפלטון כולו למה שנקרא "נסיון בריחה" ולהחזיק זאת עד לקו הסיום, לבדי).

"כושר המירוצים" (racing shape) השתפר לו במהלך העונה וסיימתי מספר מרוצים עם נסיונות בריחה שכמעט הצליחו. אפילו לקחתי מקום שלישי לאחר בריחה ארוכה כאשר נתפסתי ממש על קו הסיום. בדרך כלל נתפסתי ברגעים האחרונים, או שלא נשארה לי כבר אנרגיה לספרינט הסופי בעקבות התקיפות הרבות (אף פעם לא חיבבתי את סיומי הספרינט המסוכנים גם ככה).

אמרתי לעצמי שאולי בשנה הבאה, בהנחה שאתחזק קצת יותר, אצליח להגניב איזה נצחון... חשבתי לעצמי שאם זה באמת יקרה, זה יהיה יותר מסגירת מעגל, זה יהיה הישג חדש והגשמת חלום ישן. משהו לכתוב עליו בבלוג.

תקיפת סולו נוספת, מיני רבות, באחד המרוצים השנה

בשבוע שעבר, ממש משום מקום ובהפתעה מוחלטת, זה קרה.

ביום חמישי בערב השתתפתי כמדי שבוע במרוץ המקומי ב- Floyd Bennett Field.
המרוצים מתקיימים על מסלול טיסה ישן ובעל היסטוריה בדרום ניו יורק, מאופיינים ברוחות חזקות ומשטח מחוספס ומלא בורות שמצריך יכולת טקטית טובה והתמקמות נכונה בפלטון בהתאם לכיווני הרוחות שמשתנים מן הסתם בהתאם לכל פנייה.

תקפתי, רדפתי וניסיתי לייצר בריחות לאורך כל המרוץ, ללא הצלחה. לקראת סוף המירוץ החלטתי לשמור כוחות ולנסות שוב בסיבוב האחרון, ללכת על כל הקופה.
ממש לפני תחילת הסיבוב האחרון, שאורכו כ-3.7 קילומטר, השתמשתי בתקיפה של רוכב אחר כ"קרש קפיצה" ויצאתי לתקיפת סולו נוספת.
פתחתי פער גדול די מהר.
עכשיו, לאחר שהפער נפער, השאלה הקריטית הייתה האם אוכל להחזיק בו למשך 4 קילומטרים לבדי?
במשך כל הזמן שהרגיש כנצח בעודי מקדימה, הייתי מפוקס וממוקד מטרה, נתתי את כל מה שיש לי בפוזיציה הכי אווירודינמית שיכולתי לייצר על האופניים.
מדי פעם הצצתי לאחור וראיתי כיצד שאר הרוכבים בפלטון עובדים יחד ורודפים אחריי, אך למרות הפער שפתחתי התקשתי להאמין שבאמת אצליח להחזיק מעמד עד לקו הסיום.
הייתי בטוח שממש לפני קו הסיום אתפס ויעברו אותי בספרינט האחרון, כפי שבדרך כלל קורה.

"תמשיך לדחוף, אל תסתכל לאחור, תן כל מה שיש לך".

לקראת קו הסיום בעודי סובל ומתאמץ, העפתי מבט אחרון לאחור.
הבנתי שזהו, אין סיכוי שהם מגיעים אלי. לאחר תקיפה שנמשכה כ-5 וחצי דקות, הורדתי את הרגל מהגז ועברתי את קו הסיום לבדי.

ובזאת הגשמתי חלום.
נצחתי בדיוק באופן שרציתי תמיד.

עובר את קו הסיום, הגשמת חלום

שמחתי מאוד לאחר הניצחון כמובן, אבל למרות שעבדתי קשה מאוד בכדי להשיג את הנצחון, הפלטון היה בכל זאת די קטן ומספר טעויות של רוכבים אחרים שיחקו לידיי.

המירוץ הבא הגיע כעבור יומיים ביום שבת בבוקר.

הפעם הגיעו למרוץ מתחרים רבים יותר וחלקם מקבוצות מאורגנות. הרוחות היו די חזקות.
"אין סיכוי שמהלך דומה יעבוד שוב".
בזמן המרוץ כהרגלי ניסיתי מספר פעמים לתקוף ולייצר קבוצת בריחה מוצלחת. באחת הפעמים הצלחתי לגשר לבדי מהפלטון לשלושה רוכבים שהיו מלפנים. יחד עבדנו בקבוצת בריחה - קל יותר לחלק את הנטל במהירות גבוהה בין ארבעה. הצלחנו להחזיק יחדיו מקדימה כ12 דקות אבל לצערנו נתפסנו מספר סיבובים לפני קו סיום.
לאחר אותו נסיון בריחה ובזבוז אדיר של אנרגיה לא תארתי לעצמי שאוכל לעמוד בתקיפה נוספת. אין סיכוי שאוכל לתקוף שוב לבדי כמו במרוץ הקודם, לכן ניסיתי להתאושש עד כמה שניתן בתוך הפלטון.
בעודי עושה זאת, נזכרתי כיצד לפני המרוץ כשעשיתי סיבוב של המסלול בכדי לבדוק כיווני רוחות, תכננתי תקיפה היפותטית ממש בסיבוב האחרון.
החלטתי לא לחכות לספרינט הסיום, וכנגד כל הסיכויים ללכת על המהלך שתכננתי מראש ולתקוף.
התמקמתי לי באמצע הפלטון.
ממש לפני התקיפה המתוכננת הבנתי שאין לי אפשרות לעשות זאת, לא מימין ולא משמאל, בשל רוכבים שהיו מצדיי ולכן החלטתי לעשות מעשה.
השתמשתי בבלמים והאטתי.
כן כן, סיבוב אחרון ואני מאט במקום להלחם על מיקום בראש הפלטון לקראת הספרינט.
הקצב לא הרגיש כזה מהיר גם ככה.
נתתי לרוכבים מימני לעבור אותי. עכשיו אני רישמית ממוקם בסוף הפלטון.
ידעתי שהרוח מגיעה משמאל באותו מקטע ולכן המקום האידיאלי לתקוף יהיה מימין לפלטון.
התגנבתי לראש הפלטון מצד ימין, ומבלי לחכות הרבה פרצתי בספרינט "קל" של כ-1,000 וואטים.
ב30 שניות הראשונות החזקתי כ600 וואטים בממוצע ופער נפתח מהר מאוד.
הרוח שיחקה לטובתי בזכות התכנון המוקדם.
כולם עכשיו יצטרכו לעבוד קשה מאוד כדי לתפוס אותי.
לאחר שתיים וחצי דקות ב420 וואטים עברתי את קו הסיום לבדי. שוב.

לא הצלחתי לעכל שניצחתי בפעם השניה ברציפות עם מהלך כזה שוב.
הייתי ממש בהלם.

עובר את קו הסיום, נצחון שני ברציפות

יומיים לאחר מכן, ביום שני (יום חופש מהעבודה - Labor Day) נרשמתי למרוץ נוסף.
מבלי להלאות בפרטים, בזמן המרוץ הרגשתי שיכלתי לנצח שוב - בפעם השלישית ברציפות, אבל עשיתי טעות קריטית של טירון ואיכשהו לא שמתי לב שהגענו כבר לסיבוב האחרון אלא חשבתי שנותר סיבוב נוסף.
עברתי את קו הסיום במקום החמישי, מבלי לנסות שום מהלך תקיפה או להשתתף בספרינט לקראת סיום המירוץ.


למקרה שאתם מעוניינים/משועממים, להלן וידיאו של הנצחון הראשון שלי בעונה שצילמתי:




ומזווית צילום של רוכב אחר. ניתן לראות בדקה 49:25 מצד שמאל, כיצד אני נצמד לגלגל של רוכב אחר שתקף. הספרינט שלו שימש לי כקרש קפיצה מעולה לתקיפה משלי שתגיע לאחר מכן. אני לבוש בשחור ונעלם די מהר:




הנצחון השני שצילמתי, התקיפה המנצחת בדקה 41:00:




ומזווית הצילום של הרוכב השני. כאמור, התקיפה שלי הגיעה מימין וניתן לראותה בדקה 40:35 לערך: