נפילת סוכר, או סתם עוד "כאב ראש חולף"? |
לפני שנמשיך לפוסט, נא לעבור על ההגדרה של היפוגלקימיה:
היפוגליקמיה (בלועזית: Hpr) (גליק = מ"גלוקוז", המיה = מהמילה היוונות "המוס" שפירושה דם) או מיעוט סוכר בדם הוא מצב שבו רמת הסוכר בדם נמוכה באופן קיצוני מהרמה הנורמטיבית (בין 70 ל-110 מיליגרם לדציליטר דם). במצב כזה תפקודן של מערכות רבות בגוף עלול להפגע. המוח שהגלוקוז הוא מקור אנרגיה הראשי שלו עלול במיוחד להפגע ממצב זה.כולנו מכירים את ההרגשה הזו, לדרגה כזו או אחרת - ירידת סוכר שמשפיעה ישירות על תפקודינו, על מצב רוחנו, וההרגשה הכללית שלנו לאורך היום.
במצב של היפוגליקמיה המוח מגרה את יותרות הכליה לשחרר את ההורמון אדרנלין, במטרה שיגרה את הכבד לשחרר סוכר לזרם הדם. המצאות של האדרנלין בדם, גורמת במקביל לתסמינים הדומים להתקף חרדה: עצבנות, הזעה, רעד ודפיקות לב. ולכן חולה בהיפוגליקמיה יהיה באי שקט ולכן יכול להיות אגרסיבי ואף אלים. סימנים נוספים במצב שבו ההיפוגליקמיה מחריפה הם חיוורון, חולשה פתאומית, בלבול, בחילה, ורעידות ולאחר מכן פרכוסים ועוויתות, במקרים קיצוניים עד כדי אובדן הכרה ומוות. בדרך כלל התסמינים יתחילו להופיע לאחר שרמת הסוכר צונחת אל מתחת ל-50 מיליגרם לדציליטר דם. (ויקיפדיה)
אם לא הוגדרתם כסוכרתיים, הסיכוי שתהיו מודעים לעליות וירידות הסוכר בדמכם במשך היום הוא אפסי. ומעבר לכך, רובנו לא יעשה את הקשר לאותה רכבת הרים, כסממן שמשפיע על תפקודינו.
אנחנו לומדים לחיות עם מצבים פזיולוגים שונים בחיינו, שנובעים מאותה רכבת הרים, ומפרשים זאת כחלק "נורמלי" מהתפקוד היומיומי שלנו.
אז תנו לי להגיד לכם משהו חברים, אין שום דבר "נורמלי" במצב המטבולי הזה!
עד לפני 4 שנים, גם אני לא עשיתי את ההקשר:
- אני עדיין זוכר כיצד היו רועדות ידי בשעה 11 בבוקר, שעתיים אחרי אימון בוקר.
- אני עדיין זוכר את הערפול שהייתי רואה בעיניים בזמן פעילות גופנית מאומצת אם לא הייתי צורך סוכר.
- אני זוכר את הסחרחורות.
- אני זוכר את נפילות האנרגיה, את ההרגשה שאני חייב להירדם בצהריים אחרי האוכל.
- אני זוכר כיצד הייתי הופך לעצבני אם לא הייתי אוכל בזמן, עצבני מאוד (אי אפשר היה לעמוד לידי).
- אני זוכר את השינוי הפתאומי במצב הרוח מרגע לרגע, את חוסר השלווה.
- אני זוכר כיצד לא הייתי מצליח להתרכז, אף לא לשניה, אם הייתי פוסח על ארוחה, מה שהיה פוגע ביכולת שלי לעבוד עם אנשים.
- איך לעולם לא העזתי לחשוב על צום, קצר כשיהיה (תשכחו מיום כיפור).
בין אם אתם מרגישים את השינוי הזה כמו שאני הרגשתי אותו בזמנו, או במקרה הטוב לדרגה נמוכה יותר, נשאלת השאלה האם זה מצב תקין?