מיתוס הקורטיזול בתזונה הקטוגנית, והאם אנחנו באמת בסטרס?

"אנחנו חייבים להודות שבויכוח הזה ליריבנו יש יתרון עצום עלינו. כל הנחוץ להם הן כמה מילים בכדי להפיץ חצאי אמת; ואילו בכדי להוכיח שזו חצי אמת, אנחנו חייבים לפנות לדיסרטציות ארוכות ומייגעות" - Frédéric Bastiat

"המנעות מפחמימות גורמת לעליה/עמידות ב/לקורטיזול, ועליה בקורטיזול משמעותה עליה במצב דחק (סטרס)"

זו אולי אחת מהטענות העקריות נגד התזונה הקטוגנית. טענה שמבוססת על לוגיקה שגויה, הסתכלות פשטנית על המנגנונים הפזיולוגיים של ההורמון קורטיזול, ובעיקר על כתבות ומאמרים מטעים.
בעקבותה, הגענו למצב עגום בו בפורומים פליאוליטים שונים, כל אדם שתוהה לגבי הורדת צריכת הפחמימות, או מעיד על קושי מסוים בתזונה, מקבל המלצה גורפת וחד-משמעית להעלות את צריכתן למעל 100 גרמים ביום. לרוב, אותן עצות ניתנות גם מאלו המחשיבים עצמם כנצמדים למדע. לפיהם, המנעות מפחמימות לא נחוצה, עלולה להעלות קורטיזול ולגרום לסטרס, ואם דבר מה לא עובד - הרי הסיבה היא תמיד "מחסור בפחמימות ובעקבותו עליה בקורטיזול".
בחלק מהפורומים, הפחתת פחמימות הפכה לאסורה או למטרה ללעג. מנהיגי הקהילה זורים פחד מתזונה דלת פחמימות.
באומרם כך, התזונה האידיאלית לשיפור הסינדרום המטבולי - כפי שהיא באמת מוכיחה עצמה בפועל במחקרים השונים - נפסלת על הסף, ומיתוס הקורטיזול מתעצם ומתפשט כאש בשדה קוצים.
אפילו אדם סוכרתי שמתקשה בתזונה, בשל ביצוע כושל שלה או כחלק מתהליך ההסתגלות, יקבל המלצה להעלות צריכת פחמימות מבלי להתייחס למצבו המטבולי.

אם כך, נשאלת השאלה החשובה - כיצד נולד מיתוס הקורטיזול והפך בהכרח לתופעת לוואי שלילית של התזונה הקטוגנית?

כיצד יתכן שהסינים אוכלים אורז במשך אלפי שנים ונשארים רזים?

מקור לתמונה -
One in three of world’s adults with diabetes is in China, WHO reports - South China Morning Post

במקרים רבים בהם מנסים להוכיח כי פחמימות נחוצות בתזונתנו, מציגים דוגמאות של חברות ילידים שונות שניזונות גם מפחמימות בתפריטן, או - "איך אתה מסביר את הסינים?"
ההגיון (השגוי) מאחורי טענה זו עובד כך - אם אחוזי ההשמנה והבעיות המטבוליות נמוכים יותר בקרב אוכלוסיה שניזונה חלקית מפחמימות (כמו הסינים שניזונים מאורז), הדבר הרי "מוכיח" בהכרח שאותו מקור תזונה הינו בטוח ואולי אפילו נחוץ לבריאותנו.
ואם נקח זאת צעד קדימה - האוכלוסיות הללו מוכיחות שהבעיה כנראה מעולם לא היתה נעוצה בפחמימות.
טענה זו הולכת יד ביד עם ההגיון לפיו "כולנו שונים" / "מה שמתאים לאחד לא מתאים לאחר" / "אין תזונה אחת שתתאים לכולם". לכן, כשזה מגיע לדיון אודות יעילותן של תזונות שונות וצריכת פחמימות בפרט, הסינים או כל אוכלוסיה אחרת הניזונה מהן יובאו כדוגמה לכך.
דוגמה נפוצה נוספת היא חברת הילידים באוקינאווה (Okinawan) שאף על פי שמרבית תזונתם מושתתת על פקעות, תוחלת חייהם ארוכה (אם כי יש הטוענים שתזונתם המסורתית דווקא כוללת דיי הרבה מוצרים מהחי [1] [2]).

שוב אנחנו נופלים באותה טעות אפידמיולוגית קלאסית - מסיקים מסקנות לא רלוונטיות לבריאותנו, ממחקרי אוכלוסיות שלמות, כאשר אנו מתמקדים בנתון אחד מתוך מכלול (נוכחות פחמימות), לא רחוקים מלהביא את מחקר סין הידוע לשמצה כדוגמה לכך שבשר ושומן גורמים למחלות לב [3].