נסיעת אימון ארוכה, יום שבת - שיפורים ניכרים בחודש השני לדיאטה על בסיס שומנים!

באחת העליות היום ב Henry Hudson Drive - הכח חוזר!

אם הייתי יכול להעביר את ההתרגשות שעוברת בעורקיי כעת דרך המסך, זה היה גורם לקצר חשמלי אצלכם בבית!

חודש וקצת לדיאטה הקיטוגנית, והיתרון של חילוף חומרים על בסיס שריפת שומנים מורגש מאוד בנסיעה ארוכה על האופניים!

בעברי, כאשר הייתי מתחרה, רוב אימוניי היו מתבצעים לבדי. זה היה קריטי להתרכז בעצימויות מסויימות בהתאם לתוכנית האימונים.

בנוסף, הבדידות שלי, לבדי עם האופניים אל מול הטבע נותנים לי את החופש וההגשמה העצמית שחשובים לי מאוד.

גם היום אני נהנה מהמראות והנופים בנסיעות ארוכות לבדי, זה משהו שיהיה לי קשה להסביר, ואני בהחלט רוצה לחלוק את החוויות הללו בעתיד.

היום, זה היה שונה, זה שבוע שני שאני רוכב עם קבוצה שיוצאת קבוע כל שבת מגשר ברוקלין. והפעם, יש לי סיפור לספר...

כמו בכל יום שבת, יוצאים כמה חבר'ה לנסיעת אימון לאפסטייט ניו יורק. בין הרוכבים, אנשים עם נסיון של עשרות שנים, מהם רוכבים שמתאמנים להנאתם, חלקם גם מתחרים במרוצים המקומיים.

מישה, חבר טוב שהיה עימי בקבוצה שהתחרתי עימה עד לפני שנתיים, הזמין אותי לנסיעה עם החבר'ה הנ"ל, ביחד עם מספר רוכבים מקבוצתו הנוכחית (CIS Training Systems Cycling Program).

מישה הפתיע עם צבע תואם לקבוצתו החדשה על אופני המירוץ שלו (זהות לאופניים שלי)
על גשר ברוקלין לפני הנסיעה

לא צריך להיות גאון בכדי להסביר מה קורה כשאתה זורק כמה חבר'ה שמתחרים על האופניים ל"נסיעה קלילה" לאפסטייט ניו יורק.

וזו אחת הסיבות שאני אוהב להתאמן לבדי, נסיעה עם קבוצת רוכבים בעלי כמות טסטוסטרון כמו לשוורים ספרדיים הופכת מהר מאוד למרוץ.

על הדקה הראשונה, התחלקנו לשתי קבוצות. כל חמומי-המח בקבוצה הראשונה, שלא רצתה לחכות שנייה, והחבר'ה של מישה עם מספר רוכבים חובבניים מאחור.

החלטתי שלא לחכות לקבוצה השנייה אבל גם לא להשתתף ב"מרוץ" של הקבוצה הראשונה. אני פשוט ארדוף אחריהם בקצב שלי. לא רציתי לשרוף את עצמי עם עצימויות כה גבוהות על תחילת הנסיעה. במיוחד שאני לא יודע כיצד יגיב גופי היום, אני עדיין בתהליך ההסתגלות לחילוף חומרים שמבוסס על שומנים בלבד.

לאחר רכיבה בקצב קבוע, תפסה אותי הקבוצה השנייה במנהטן, בצד המערבי, על מסלול האופניים. מהר מאוד השתלבתי בקבוצה והמרדף אחר הקבוצה הראשונה מתחיל. 

אני כמעט ולא משתתף בקצב, עדיין פוחד "לשרוף גפרורים", אבל מרגיש ממש טוב.

לאחר שתפסנו אותם, התפצלה שוב הקבוצה, חלק רצו לחכות לרוכבים האיטיים יותר שנשארו מאחור. אני כמובן המשכתי לבדי, אני רוצה להמשיך בקצב שלי, אני אחכה לקבוצה השנייה על גשר ג'ורג וושינגטון.

למי שזה משעמם, חכו עוד קצת, כי הקבוצה הראשונה הולכת לקבל ממני בראש - אז אל דאגה, המשיכו לקרוא!

 Henry Hudson Drive

לאחר גשר וושינגטון, חיכיתי לקבוצה השנייה שסוף סוף הגיעה. בכדי להגיע לפירמונט ניו יורק, בחרנו דרך עם עלייות קצרות לצידו של נהר ההדסון - Henry Hudson Drive, נופים מדהימים!!!

אבל עכשיו, כשעה וחצי לתוך הנסיעה, אני מתחיל להרגיש באמת טוב. קלילות ברגליים שלא הרגשתי כבר שנתיים, מימי ה"זוהר" כאשר הייתי מתחרה.

אנרגייה שמחכה לפרוץ קדימה.

אני לא יכול לחכות לעלייה הבאה. העובדה שהורדתי משקל מן הסתם רק עוזרת, אבל הכוח שהרגליים מפעילות (ויש לי מד שמראה לי זאת), יוצא בלי להרגיש שאני מתאמץ כלל!

חכו, חכו, כשנפגש עם הקבוצה הראשונה בפירמונט.

יש לי הפתעה בשבילם - קוראים לזה גופי קיטון, והפעם אני לא מחכה לאף אחד.

הגענו לבית הקפה האהוב על מכל, Bunbury's coffe shop. הקבוצה התאחדה כולה שוב.

כמו כל רוכבי האופניים, כולם הזמינו את הקפה האהוב עליהם עם המאפה המועדף בצד - סוגים שונים של מאפינס. הרי הם חייבים למלא את מצבורי הגלוקוז והסוכר שוב.

מה אני הזמתי אתם שואלים?

קפה אמריקנו קטן, הוספתי קוביית שוקולד מריר וערבבתי טוב.

לפני הקפה אכלתי "סנדווויץ'" מקוביית שוקולד עם המון חמאה ומלח שהכנתי בלילה לפני. אני עושה זאת כי אחרי שלוש שעות על האופניים, סודיום יהייה קריטי בנסיעה כזו ארוכה. וההוכחה תגיע בדרכנו חזרה. לא סוכר לא פחמימות!

Bunbury's coffee shop - a great day to enjoy coffee outside

אני עם מישה הליצן נהנים מהשקט לפני הסערה

על קוצים

לאחר הקפה, השוקולד והמלח, לא יכולתי לשבת שנייה, האנרגייה בעננים, התרגשות על.

אני יודע מה הולך לבוא בדקות הבאות - אנחנו חוזרים לניו יורק, והדרך היחידה היא לעלות בעליות חזרה לכביש 9W.

ואני גם יודע שזה יהפוך לעוד מרוץ בדרך חזרה, הפעם אני לא שומר שום דבר בצד, בוא נראה מה באמת אני מסוגל לעשות...

עם העלייה הראשונה אני בקצב של הרוכבים המובילים. אני מרגיש קליל ומעולה, כולם מתנשפים סביבי, אני לא מתאמץ...

מהר מאוד התקיפה הראשונה מגיעה, אחד הרוכבים שמתחרים, החליט שהוא לא מחכה לאף אחד (מירוץ כבר אמרתי?).

אני עוקב אחריו.

כמה חבר'ה מנסים להראות את כוחם, ביניהם גם מישה. עכשיו הרוכבים החזקים ביותר מלפנים, ואני עימם, לא מרגיש קושי כלל.

לפני סוף העלייה הראשונה, אני עובר את מישה...

"בוא נמשיך, תעלה את הקצב"

מישה מתנשף

"אני רוצה לחכות לחברי לקבוצה"...

אז אני ממשיך ומעיף מבט אחורה, אופס, עברתי את העלייה לבדי :)

"מה עושים עכשיו? מחכים או full gas ושכולם ירדפו אחרי?"

מה נראה לכם עשיתי?

תנוחה אווירודינמית על האופניים ואני מתחיל להרביץ. כל המתחרים וה"תותחים" מאחור, יכולים לקפוץ לי, שירדפו הם אחרי הפעם. אני לא מחכה לאף אחד.

עוד עלייה ואני פשוט מרגיש כמו עז הרים. 

חוץ ממישה ועוד רוכב שרודפים אחרי, אני רואה כביש ריק מאחוריהם. 

ברגע זה אני מרגיש כמו סופרמן כבר. "מה קורה פה?"

החלטתי להוריד הילוך בכדי לאפשר למישה והרוכב השני לתפוס אותי ולהתחיל קצב בין שלושתינו עד החזרה לגשר וושינגטון.

הקצב היה מהיר, חוץ ממספר דקות שהרגשתי שאני דוחף את עצמי יותר מדי ולכן הייתי חייב לנוח מעט, הרגשתי טוב מאוד. 

קילומטרים בודדים לפני הגשר ומישה וחברו מתקשים להמשיך, אני מתאושש למספר שניות ותנחשו מה? חוזר לי הכח ישר!

אני פשוט לא יכול להסביר מה אני מרגיש. 

חזרה לתנוחה אווירודינמית ואני לבדי עד הגשר. 

השאר? מאחור, רודפים...

בכדי להמחיש כיצד אני נראה על האופניים לבד, בתנוחה אווירודינמית, אני אצרף תמונה של הרוכב האהוב עלי מכל Fabian Cancellara. עדיין לא למדתי לצלם את עצמי בזמן הרכיבה...

אנחנו מאוד דומים על האופניים, ואנשים תמיד חושבים כשהם רואים תמונות שלו שזה אני. אני גם אוהב לחקות את התנוחה שלו על האופניים:

Fabian Cancellara in an aero positin

אחרי שחיכיתי למישה על הגשר, חזרנו לברוקלין יחד, כאשר אני מרגיש שאני יכול להמשיך עוד, כולם מסביבי גמורים.

שמח עד הגג!

אם יום כמו היום יהפוך לנורמה והשיפורים של ההסתגלות ימשיכו, אני בהחלט חוזר להתחרות שנה הבאה.

אני מאמין שאני אהיה תחרותי אפילו עכשיו. 

אבל יש לי את כל הסבלנות שבעולם. אני אתן לגוף להמשיך להסתגל ולהתחזק. 

אם הכל הולך כמתוכנן, אני מקווה שנה הבאה לרשום פוסטים מסכמים של מרוצים מרתקים שבהם אשתתף :)

נתוני מידע ואוכל במשך היום:

על הבוקר:

גלוקוז: 94

קיטונים: 1.3

לפני הנסיעה:

קפה שוקולד מריר, חמאה, שמן קוקוס וחמאת קקאו במים רותחים.

חמאה מלוחה עם מלח הימלייה מעל.

בזמן הנסיעה:

Ucan super starch, כ 15 גרם בבקבוק המים.

2 קוביות שוקולד מריר לינדט 90%, חמאה עם הרבה מלח.

קפה אמריקנו והרבה מים.

ישר אחרי הנסיעה:

גלוקוז: 108

קיטונים: 1.7

ארוחה של אחרי הנסיעה:

שומן כבש, שומן ביזון ובייקון בקר, הכל grass fed.

רצועות שומניות חתוכות מהכבש של אתמול, יחד עם 3 ביצי משק שקניתי בשוק האיכרים בפרוספקט פארק עם חזרתי הביתה (אם תראו איך אני סוחב 4 חבילות ביצים על האופניים...).

מטגן הכל יחד וכמובן, המון חמאה בפנים.

בשעה שאחרי, 2 כוסות קפה כמו בבוקר עם הרבה חמאה!

אני חושב שהצעד הבא, יהיה פשוט להזריק חמאה מותכת ישירות לווריד - אין עדיין הוכחות של מחקרים קליניים שהזרקת חמאה לווריד מועילה, אז לא ממליץ לנסות!

שומן כבש, שומן ביזון ובייקון בקר

ביחד עם שלוש ביצי משק

מלח, וכמובן לא לשכוח, המון חמאה!

שתיים כאלו ואין יותר שמח ממני

בין לבין מנשנש הרבה על חמאה וסלומון מעושן מגולגל עם רצועות דקות של בצל - חולה על זה.

4 שעות אחרי האוכל וכ-5 שעות לרכיבה:

אחרי מנוחה, אני בשיחה עם אימי האהובה. אני מרגיש שהמוח רץ על 120. אפילו הצלחתי לחסוך לה 5,000 ש"ח בפעילות בנקאית תוך כדי השיחה.

בדיקת נתונים סופית של הערב, מסבירה למה:

גלוקוז: 73

קיטונים: 4.1 (!!!)

ארוחת לילה אחרונה, לאחר כתיבת הפוסט:
4 ביצי משק, מטוגנות בהמון חמאה, עם שום פרוס, מלח, קוביות גבינת צ'דר של קריגולד ואורגנו.
אני מוסיף עוד חמאת שום שמיר (Kerrygold) מעל לטעם, שלא יחסר שומן בטעות...

ארוחת לילה קיטוגנית - גן עדן של שומן על צלחת!

סיכום:

אז אני עושה בדיוק הפוך ממה שכל העולם עושה:

אני אוכל כמעט רק שומן ולכן גופי שורף שומנים כמעט בלעדית.

אני מתחזק על האופניים ככל שהזמן עובר - שריפת שומנים עולה ככל שהאימון מתמשך...

אחרי פעילות גופנית עצימה מאוד של 5 וחצי שעות, אני אוכל שומן כאילו אין מחר, המוח שמח משריפת קיטונים מירבית.

אני לא סופר קלוריות.

אני ממשיך לשרוף שומנים בשעות ובימים אחרי האימון (מחר אני אראה קריאת קיטונים מאוד גבוהה בבוקר - אני מבטיח!).

אני מרגיש יותר חד מחשבה אחר פעילות מייגעת, כאשר רוב אנשים יתפקדו על חצי מיכולתם.

אני בחודש השני לדיאטה וההסתגלות עוד תמשיך, מקווה לכך לפחות.

אני לא חושב על סוכרים יותר, אני חושב רק על שומנים ממקור החי בלבד - "שלא תגעו לי בשומן!"

אני חוזר לכושר שבו הייתי מתחרה לפני שנתיים ללא צריכה של פחמימות כלל (חוץ ממעט super starch).

אני מרגיש מעולה, שמח ומאושר - הרגשת high טבעית.

ולכן, רק רציתי להגיד...

"יחי השומן!"